מאמרים

יצחק ש` רקנטי
בשבת, כ"ח בתמוז תרע"(29 ביולי 1916), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נאסף קהל גדול באולמי "הקלוב החדש" בסלוניקי ל"אספת עם" בראשותו של רב העיר, הרב יעקב מאיר הנואם המרכזי באספה, אברהם שמואל רקנטי (1888–1980), נשא דברים שהכין מראש. הוא דיבר בספרדית יהודית, איספניולית בלשונו, השפה שהבינו כל שומעיו. דבריו היו סדורים, ונאמרו בהתלהבות ובכאב גדול.
במאמר זה אנתח את נאומו של רקנטי, שעסק בתופעה תחומה בזמן ובמקום אך נבע מראייה היסטורית־ערכית.
ניכרים בנאום יסודות התפיסה שאפיינה אותו כל ימיו בסוגיות כמו פתיחו ּ ת מול סגירות וחשיבותו של החינוך לחיזוק הזהות האישית, ובסוגיות יסוד בזהותם הלאומית של יהודי סלוניקי בראשית המאה העשרים. נאומו של רקנטי עורר הדים ישירים לפחות עד שנת תר"ף (1920), וגם בהם אעסוק במאמרי.

לצפייה בקובץ לחץ כאן